אידה נודל

הכל התחיל ב15/6/1970, עת התחולל "מבצע חתונה". שם זה הוא הקוד שניתן לניסיון חטיפת מטוס אזרחי ריק  בידי קבוצת יהודים בראשות אדוארד קוזנצוב שהיו מסורבי עלייה ופעילי זכויות אדם בברית המועצות, כדי להסב את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית למצוקת יהדות ברית המועצות וחוסר האפשרות לעזוב את ברית המועצות בכל דרך אחרת ובנוסף, כדי להימלט לישראל.

המבצע אמנם נכשל, אך היה זה מאורע משמעותי בתולדות העלייה מברית המועצות, המשפט משך תשומת לב בינלאומית לנושא הפרת זכויות האדם בברית המועצות, ופתח את השערים לגל העלייה של שנות ה70.

באותה תקופה, הייתי מסורבת עלייה וכמו מסורבי עלייה רבים גם אני התעוררתי לפעילות כנגד השלטון בעקבות מבצע זה.

שנה לאחר מכן, ב1971, ביקשי וויזה ליציאה מרוסיה אך נדחתי, לא התייאשתי וגם בשנים הבאות המשכתי להגיש בקשות להגר, ללא הצלחה.

בשנת 1972 פוטרתי מעבודתי ככלכלנית בעקבות פעולתי הציונית.

באותו זמן, היו לי חברים ששהו במאסר, התכתבתי איתם ושלחתי להם ספרים, מזון ותרופות לכלא. בנוסף, עתרתי בשמם לשלטונות וייצגתי אותם בפני מנהלי המחנות ובתי הסוהר. חוץ מזה, גם ארגנתי הפגנות ופגישות עם אנשים שביקרו במוסקבה, להם חשפתי את הפרת זכויות האדם הבסיסיות של האסירים בארצי.

תחושתי הייתה שאעשה הכל על מנת להציל את חברי ולא לתת להם להישאר במאסר ולסבול, אז עוד לא ידעתי שגם אי בקרוב ממש אגיע למצבם ואשאר במצב זה אף יותר מהם.

כמובן שהרשויות המקומיות לא אהבו את פעילותי ופעמים רבות נחקרתי על ידי הק.ג.ב הרשעים.

השיא היה ביוני 1978, את אותו יום לא אשכח לעולם.

תליתי מעל מרפסת ביתי שלט עם הכיתוב: "ק,ג,ב תנו לי את היתר היציאה שלי", זו הייתה בקשה נואשת לאפשר לי להצטרף לאחותי ילנה בישראל.

באותו יום מר ונמהר נתפסתי ונלקחתי למשפט, במשפט אמרתי לשופטים את המילים הבאות "שבע שנות חיי אלה, אשר בעבורן אני יושבת על ספסל הנאשמים, הן השנים היפות והקשות בחיי, בשבע שנים אלה למדתי להלך גאה, בראש מורם, כאדם וכיהודיה". במשפט נידונתי לארבע שנות גלות בסיביר. מה שחיזק אותי באותן שנים קשות היו המכתבים. בארבע שנים אלו קיבלתי 12000 מכתבים מאנשים בכל העולם. דבר זה ריגש אותי ועזר לי להתגבר, הבנתי שלא שוכחים אותי ושאנשים בכל העולם דואגים לי.

לאחר אותן ארבע שנים של סבל לא אישרו לי לחזור לביתי שבמוסקווה ונאלצתי למצוא לעצמי מקום מגורים אחר. במשך שמונה חודשים הסתובבתי ברחבי רוסיה בתקווה למצו מקום אך בכל מקום אליו הגעתי אמרו לי כי בו לא אכול להישאר עד שלבסוף הגעתי לעיר בנדרי שבמולדביה, שם הייתי זו גלותי השנייה, לא טובה יותר מן הראשונה. בהגיעי לשם, רוחי נשברה, לא האמנתי שאנצל ושטזכה אי פעם להגיע לשיראל וממש את מילים אלו אמרתי לאחותי ילנה באמת משיחות הטלפון הרבות שקיימנו "את לא מבינה שאני אף פעם לא אגיע לישראל? אין לי כבר תקווה. אין לי כלום".

באותה עיר בה הייתי היו מספר משפחות יהודיות שגם הן נקלעו לעיירה זו כיוון שביקשו לעלות לישראל. משפחות אלה ניסו לעזור לי כמיטב יכולתן אך לא היה בכוחן לשחרר אותי מהייאוש המתגבר ומין הבדידות. באותה תקופה שאלתי את עצמי שאלות קשות עליהן לא היו לי תשובות. לא הבנתי מדוע משחררים אנשים רבים כל-כך, גם כאלו המסתבכים עם החוק, ואילו אותי משאירים ללא אישור. הרגשתי שהעולם שכח אותי.

בנוסף, אני סוחבת עימי מחלת לב וכליות, בתקופה זהו מחלתי הקשתה עלי עד כי נאלצתי לעזוב את עבודתי ולא יכלתי להתפרנס. כעבור זמן, דרשו ממני לחזור לעבודה למרות היותי חולה ואף עם חשש למחלת הסרטון.

הדבר היחיד שחיזק אותי בימים נוראים אלו, הייתה אחותי ילנה, קיימתי עימה שיחות טלפון רבות מספור בהן התוודעתי לפועלה העצום למעני ולכך שלא שוכחים אותי בארץ ובעולם אלא להפך, אחותי אמרה לי שזוכרים אותי כאדם גדול, בעל כוחות עצומים ואף נקראתי "המלך של אסירי ציון".

בזמן גלותי אף התוודעתי לשיר שכתבה עלי נעמי שמר וריגש אותי מאוד:

"שלום לך, אידה נודל

נולדנו באותה שנה ולאותו העם

ואף על פי שלא נפגשנו מעולם

ולא זכיתי לראותך על סף ביתי-

והניחי לי לקרוא לך אחותי

וגם לפנות אלייך בדיבור עתיק וחי-

עמך עמי, ואלוקיך אלוקי.

אישה קטנה בלב ערבת-השלג

נושאת ביד קפואה דלי-מים אל צריפה

ובמחסור וברעב ובסופה

היא נאבקת יחידה וחשופה-

ובאורח מהופך לגמרי ומלא חידה

אפשר לומר שהיא-היא תקוותי היחידה.

אני המפונקה והמוגנת

ויש לי צל בקיץ ותנור בסתיו

ויש לי פת לארוחת הבוקר וחמאה ודבש

ולה אין כל, לה היאוש והקרה

וכל העקשנות וכל השקט,

כל היובש שאחר הסערה

אישה קטנה, ושתיקתה זועקת עד ביתי

אישה זרה, ובכל זאת אחותי

אילן היוחסין שלנו הוא עתיק ומשותף

אחת הרוח הנושבת בנופו המסועף

אחת הרוח העוברת לה באין גבולות ובלא הבדל

בחורף הסיבירי - ובחמסין של ארץ ישראל.

והיא הרוח שמדובבת את שפתייך האלמות

ושמרשה לנו לכרות בינינו

ברית נשים תאומות

והיא לוחשת לי לכתוב אלייך ולאחל

את כל האור וכל התכלת

שבארץ-ישראל

ולהאמין שעוד אזכה לראות אותך על סף ביתי

ושמש ענקית

תזרח על שתינו, אחותי."

אידה נודל ביום עלייתה לארץ

דמויות מרכזיות כמו רונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, ג'יין פונדה וליב אולמן תמכו בי במאבק וכך, בשילובם עם שקיעתה של ברית המועצות הגיע היום המאושר בחיי.

ב15 באוקטובר 1987, הגיע היום בו זכיתי לעלות לארץ ולהיפגש עם אחותי היקרה ילנה. את יום זה לא אשכח לעולם, הרגשתי שמחה והתרגשות עצומה על כי זכיתי להגיע לרגע הזה. חלום שהתגשם!

הבנתי כי תקוותי לא הייתה לשווא ושמחתי כי שימשתי כמודל להשראה עבור רבים.

אז רציתי להגיד לכם, תודה על מה שעשיתם עבורי בשנים קשות אלו. ובמיוחד, תודה לאחותי ילנה שדאגה לי בלי סוף.

אידה

ביבליוגרפיה:

http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV/1979/05/18&id=Ar01603 נעמי שמר, שבשבת | שלום לך, אידה נודל, דבר, 18 במאי 1979

http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV/1981/07/26&id=Ar00811 דנה צדקוני, אידה נודל - מלאך של אסירי ציון, דבר, 26 ביולי 1981

http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV/1983/04/26&id=Ar01004 דנקה הרניש, אידה נודל מאבדת תקווה, דבר, 26 באפריל 1983

http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR/1984/04/26&id=Ar01401 אינגה דויטשקרון ויוסף וקסמן, לאידה נודל אין כתובת בבריה"מ, מעריב, 26 באפריל 1984

http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR/1985/09/18&id=Ar01601 גיל יודילוביץ', "שנה טובה" מאידה נודל, מעריב, 18 בספטמבר 1985

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A0%D7%95%D7%93%D7%9C אידה נודל - ויקיפדיה