שלמה בן יוסף - איילה חן

שלמה בן יוסף 

שמי שלום טבצניק נולדתי בשנת 1913 בעיר לוצק שבפולין , למשפחה דתית - מסורתית.

כבר מגיל צעיר אני זוכר את עצמי כבעל חיבה מיוחדת לארץ ישראל וכבעל רצון עז לעלות ולחזור לביתו של העם היהודי.

כשהייתי בן 17 בלבד התייתמתי מאבי ועול פרנסת המשפחה נשאר מוטל על כתפי.

למרות זאת לא ויתרתי על חלומי והתחלתי בניסיון להשיג "סרטיפיקט" - אישור עליה לארץ ישראל .

כלכך התאכזבתי כאשר בקשתי נדחתה ולא קיבלתי את אישור העליה, אך לרגע לא התייאשתי , והתקווה שבי לא נכבתה . ולכן החלטתי לקחת את עתידי בידיים ולהעפיל ארצה בספטמבר 1937 במסגרת עליית "אף על פי" .

הרגשתי ששם העליה ממש נכתב עבורי ומספר את סיפורי שלמרות כול מה שאני ומשפחתי עברנו ולמרות שגם אישור לעלייה ארצה לא קיבלתי אף על פי זאת לא ויתרתי ועליתי לארץ ישראל.

מייד עם הגעתי התישבתי בראש פינה , עיברתתי את שמי לשלום בן יוסף (על שם יוסף אבי),

ובכדי לסיים את התהליך שרפתי את דרכוני הזר שהרי איני רוצה לעזוב את ארצינו לעולם.

בהמשך דרכי הצטרפתי לקבוצת העבודה של ביתר הישוב,

וכך עבדתי בימים , ובלילות אני וחברי עברנו אימוני נשק בכדי להכשירינו כלוחמי אצ"ל.

עד שהתחילו ימי השיא של מאורעות "תרצו-תרצט" שבמהלכם רצחו הערבים כ400 יהודים ,

לצערי הנהגת הישוב החליטה על מדיניות הבלגה והימנעות מתקיפה , ואף התבצרות בישובים ,

ב28 במרץ 1938 עצרו הערבים מונית שהסיעה יהודים וירו בחמישה מנוסעי המונית.

ימים לא רבים  לאחר מכן ב16 באפריל התוקפה מכונית נוספת ביריות ובה נהרגו שלושה מחברי ההגנה

שמבינהם היה גם חברי הטוב דוד בן - גאון.

מעשי רצח אלו עררו סערה בישוב במיוחד בקרב חברי ביתר אך אפילו יותר מכך בליבי.

כאשר התברר לי שמפקדי חולקים עליי בדעותיהם, ושאינם מאשרים לנקום את רציחת אחינו ,

התחוללה סערה עצומה בליבי מצד אחד , מפקדי אינם מאשרים לצאת לפעולות התקפיות וחוסר ציות לפקודות זהו לא מעשה שאיני שלם עימו , אך איך אוכל להניח לדם חברי להיספג באדמה , איך אוכל להישאר בשקט בשעה שאחי הושתקו על כך שזעקו את חיבתם לארץ ישראל . ולכן גייסתי שני חברים ויצאתי לנקום את דם אחי.

ב21 באפריל 1938 הטלנו רימון על אוטובוס ערבי , אך לצערי הרימון אינו התפוצץ "ואיש אינו נפגע ".

מכייון שידענו שנסיון זה לא יעבור בשתיקה מצד הבריטים , הסתתרנו במערה סמוכה , אך בסופו של דבר המשטרה הבריטית תפסה אותנו .

והינה אני כאן יושב בכלא הבריטי כאשר יש נגדי כתב אישום על החזקת נשק שלא כחוק ו"כוונה לגרום למוות או לנזק אחר" מודע לכך שבעוד שעות ספורות סיפור חיי יסתיים. ואני בי שום צער על כך ואף לא טיפה של חרטה על מעשי,

(אילו היו בי רגשות מסוג זה לא ההתי דוחה בתוף את הבקשות לחנינתי).

אני יודע ש "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!".

אמא אם את קוראת זאת חשוב לי לומר  לך "...הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצדי מתגאה מאד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח... אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאד מאד..

 החלטתי שמחר בבוקר אלך אל הגרדום בקומה זקופה ובחיוך.

- לאחר מותו כתב עליו  זאב ז'בוטינסקי: "מגרדומו נעשה מגדל, מקברו - היכל, מזכרו - דת אזרחית"

(ביבליוגרפיה : ויקיפדיה)