ניסים גיני

הקדמה

ניסים גיני נולד בשנת 1938 בעיר העתיקה בירושלים להוריו, מרים ויצחק, ילד שלישי מתוך ארבעה אחים.

כשהחלו קרבות מלחמת השחרור התנדב בהיותו בן 10 בלבד להגנת עירו ומולדתו ודרש תפקיד. התפקיד שהוטל על ניסים היה לקשר בין עמדה לעמדה. את התפקיד מילא ניסים באחריות ונאמנות כשל מבוגר בתוך ברד כדורים והפצצות. גם אחותו חיה בת ה14, התנדבה לשמש כאחות ולטפל בפצועים ואחיו נתן בן ה12 התנדב כקשר, האח היחיד שלא התגייס היה אריה, אחיו בן ה8.

בזמן המלחמה, יצחק, האב, עבד במספר מאפיות. המצור על הרובע הוטל בזמן שעבד במאפיה במחנה יהודה שמחוץ לרובע, והדרך חזרה אל משפחתו נחסמה בפניו. מרים האם נדבקה עוד בילדותה במרוקו במחלת האבעבועות השחורות, שהותירה אותה עיוורת בעין אחת. שבועיים לאחר שילדה את חיה, ביתה הגדולה, התעוורה גם בעינה השנייה. בתור אם עיוורת היא נאלצה לשמור לבדה על ארבעת ילדיה במצור ובקרבות הקשים במשך שישה חודשים כששלושה מילדיה נלחמים.

ב27 במאי 1948, לאחר שסיים את משמרתו הוא שב לעמדת השמירה, וכאשר הבחין בתנועה חשודה הוציא את ראשו ונפגע. הוא נפצע קשה מכדור שנורה מידי צלף. הקליע פגע באקדח מאוזר שהיה בעמדה, קנה האקדח התפוצץ ורסיסים פגעו בפניו. הקליע עצמו נכנס מהלחי ויצא מהעורף. למחרת, ביום נפילת הרובע היהודי, נפטר מפצעיו.

ניסים גיני הוכר כחלל צה"ל רק מספר חודשים אחרי שנהרג, פשוט מכיוון שהמערכת הצבאית לא האמינה שהיה לוחם בן 10 בלבד. המשפחה נאלצה ללכת לבית המשפט, דבר שלא היה מקובל בישראל של אותם ימים, בכדי לקבל הכרה. הם הביאו את מוריו, מדריכיו ומפקדיו של ניסים בכדי שיעידו שמדובר בלוחם צה"ל. אחרי מאבק ארוך מאשר בית המשפט שמדובר בחלל צה"ל. שאר האחים לא קיבלו הכרה כלוחמים במשך שנים ארוכות.

לאחר מלחמת העצמאות, ערבי בגיל העמידה מצא שמונה גופות שללא ספק שייכות לישראלים. למרות מחאת אנשי הלגיון הירדני, הוא מחליט לתת לחיילים הישראלים כבוד אחרון ולקבור אותם. במהלך הקבורה הוא סופג קללות ואף מכות מאנשי הלגיון אך הוא מתעקש וממשיך בשלו.

19 שנה אחר כך, ב-7 ביוני 1967, כובשים כוחות צה"ל את העיר העתיקה. למקום מגיע בחור ערבי זקן ודורש לדבר מיד עם המפקד הבכיר. החיילים הישראלים, תשושים לאחר קרבות קשים, לא ממהרים להזעיק קצין לערבי זקן אך האיש לא מוותר. לבסוף מגיע למקום קצין מיוזע במדי קרב ושואל לרצונו של הזקן. זה מצדו חושף בפניו את אחת מהטרגדיות של מדינת ישראל כשהוא מוביל אותו לקבר אחים. הזקן מספר לחיילים שבמקום קבורים שמונה חללים ממלחמת העצמאות אותם הוא קבר באופן אישי. הוא מראה להם את סימני המכות שעל גופו אותם ספג מאנשי הלגיון בגלל שקבר את היהודים ולא שרף אותם. שרידי הלוחמים התחברו עם השנים אך את עצמותיו של חלל אחד לא ניתן לפספס; הן קטנות מכל השאר, והיחידות בהן מוצאים אנשי הרבנות הצבאית שיני חלב. בירור קצר מעלה שזוהי גופתו של ניסים.

לא מעט טרגדיות ידעה משפחת גיני שדמה ספוג באדמת הארץ. במלחמת יום כיפור נפצע האח אריה, זה שלא נתנו לו להלחם כי היה בן 8 בלבד, מפגז כאשר חצה עם כוחות צה"ל את התעלה. הפגיעה יצרה זיהום ממנו נפטר שנים ספורות אחר כך. טרגדיה נוספת הייתה כאשר נתן, אחיו של ניסים, איבד את בנו, בן 4 וחצי בלבד, כתוצאה משטף דם במוח. לילד קראו ניסים על שם דודו, טוראי ניסים גיני שיישאר בן 10 לנצח.

הרובע היהודי במלחמת השחרור

עם הכרזת תכנית החלוקה של האום ב1947 החלו בהגנה להיערך למצור על הרובע. במשך כמה שבועות, נכנסו לרובע כ120 לוחמים יהודים מוסווים עם כלי נשק באמתחתם.

ב1 בינואר 1948 נאסרה הגישה לרובע מבחוץ על ידי הערבים אך היה אפשר לצאת מתוך הרובע. הקרבות, הידלדלות מצרכי המזון והמצור שהלך והתהדק גרמו ל500 אנשים לעזוב את הרובע. כ80 אנשים מתושבי הרובע גויסו ללוחמה והשאר גויסו לבניית ביצורים ומעברים תת-קרקעיים בין הבתים, הנערים גויסו לצופים וקניינים של תחמושת אצל הבריטים.

ביום בו עזבו הבריטים את הארץ נשארו ברובע 1700 אנשים עם כ150 לוחמים שהגנו עליהם. כל נשקם היה 45 אקדחים, 47 תת-מקלעים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה. למרות מיעוט הכוחות השתלטו כוחות יהודים מהרובע על עמדות מפתח שפינו הבריטים. בין העמדות שנתפסו הייתה "עמדת הצלב" על גג כנסייה ברובע הארמני, ששלטה על הרובע היהודי ואזור שער ציון. הארמנים פנו לגורמים המדיניים בירושלים ודרשו לפנות את העמדה תוך התחייבות לשמור על נייטרליות ולא לאפשר לערבים לתפוס את העמדה. בהוראת דוד שאלתיאל, מפקד המחוז, פונתה עמדת הצלב והערבים תפסו אותה מיד והחלו לצלוף על הרובע. פינוי עמדת הצלב העמיד את העמדה בשער ציון במצב נחות ואף היא פונתה.

בין ה16-28 במאי נערכה על הרובע מתקפה משולבת על ידי כוחות ערבים בלתי סדירים והלגיון הערבי העבר ירדני. במהלך ימים אלו התדרדר במהירות כוח האש של הלוחמים היהודים שהיו ברובע.

כבר ביום הראשון, השתלטו הבריטים על שליש משטח הרובע. נציגים של תושבי הרובע דרשו ממפקד ההגנה להיכנע ומפקד ההגנה אישר להם לברר את תנאי הכניעה. המפקדים הערביים הודיעו כי ירשו לאזרחים לעבור לירושלים החדשה ושהלוחמים יילקחו בשבי, אלא שעקב הטבח שנערך בכפר עציון דרש הצד היהודי להיכנע ללגיון הערבי בלבד. בניסיון אחרון לפרוץ את המצור על הרובע ערכו כוחות ההגנה של ירושלים התקפה על שער יפו, ונשלחו כוחות הסחה להר ציון ולשער החדש. ההתקפה על שער יפו נכשלה, אך הכוח הערבי שהגן על השער עמד בפני התמוטטות ונשלחו שליחים דחופים למלך עבדאללה בניסיון לשכנעו שישלח את הלגיון הערבי לירושלים ולא, תיפול זו בידי היהודים. המלך עבדאללה נעתר להפצרות ובבוקר יום שלישי, 18 במאי, הגיעו ראשוני הכוחות הירדניים לעיר העתיקה.

לעומת הכישלון בשער יפו, כוח ההסחה שנשלח להר ציון הצליח לכבוש את ההר. בלילה שלמחרת פרצה מחלקת פלמ"ח מחטיבת הראל את שער ציון, נכנסה לעיר העתיקה והגיעה לרובע היהודי, אך מפקד הכוח העריך שלא יוכל להחזיק בשער ובדרך המחברת לרובע היהודי ולכן הורה על נסיגה. השער נפל בידי אנשי הלגיון והרובע היהודי נותק שוב.

ביום חמישי, 27 במאי, מצב הרובע הפך לנואש, באותו יום כבשו הערבים את בית כנסת החורבה שהיווה 25% משטח הרובע, ופוצצו אותו. התחמושת כמעט ואזלה, ובאוויר עמדה צחנת המתים שלא ניתן היה לקבור.

ב28 במאי, יום אחד בלבד לאחר מכן, נותרו מתוך 150 הלוחמים ו84 אנשי התגבורת שהיו בתחילת הקרבות רק 43 גברים שאינם פצועים. מטה ההגנה אישר לרבני הרובע לצאת עם דגל לבן אל מפקד הלגיון כדי לסכם עימו על הפוגה בשביל פינוי ההרוגים והפצועים. עבדאללה המפקד הודיע כי הוא דורש כניעה ומפקדת הרובע החליטה להיכנע למרות התנגדותה של ההגנה.

לאחר הכניעה, נלקחו הלוחמים בהם גם 51 פצועים, מהם כמה במצב קשה, יחד עם רופא אחד ואחות אחת ומשפחתה שהצטרפו מרצונם למחנה מעצר בירדן ושאר האזרחים עברו לשכונת קטמון. הירדנים לא נתנו ליהודים לקבור את מתיהם וגופותיהם נמצאו רק במלחמת ששת הימים. השבויים שוחררו לאחר תשעה חודשים.

בקרבות הרובע נהרגו 39 לוחמים ו-30 מתושביו האזרחיים של הרובע. 48 חללים נקברו בגלעד שליד כיכר בתי מחסה (34 על ידי כוחותינו ועוד 14 על ידי הירדניים), 13 נקברו במקומות אחרים תוך כדי קרבות ומקום קבורתם של 8 אינו ידוע. 129 נפצעו קשה ורק 20 מלוחמי הרובע נותרו בריאים, עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון, התבייש לקחת כל כך מעט לוחמים לשבי ולכן לקח עוד יותר מ-200 אזרחים מתושבי הרובע ובסה"כ 314 שבויים.

כך תם למשך 19 שנה היישוב היהודי בעיר העתיקה.

נפילת הרובע היהודי הייתה הכישלון הגדול ביותר במלחמת העצמאות. מבין כל היישובים והשכונות שנכבשו על ידי הערבים היה הוא הגדול ביותר, היישוב העירוני היחיד, העתיק ביותר בירושלים והיקר ביותר לעם היהודי.

מקור ראשוני

ב27 במאי 1948, ניסים גמר את המשמרת שלו וירד לביתו לאכול עם אמו. הייתה לו תחושת בטן והוא אמר לאימו שזו הארוחה האחרונה שהוא יאכל איתה. היא לא הספיקה להגיב, כי באותו רגע קראו לו לעלות בחזרה לעמדה. מי שהיה אמור להחליף אותו בעמדה לא הגיע, ולכן צריך אותו עד שימצאו לו מחליף. אימו אמרה: 'תראה איזה מצב בחוץ, כל הזמן יריות', וניסים, חייל בן תשע וחצי, אמר: 'מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?' והלך".

אחיו נתן וחיה מספרים על הרגע בו נודע להם על מותו של ניסים.

נתן: "העמדה שלי, עמדת הגן, הייתה הקרובה ביותר לכניסה אל הרובע. הלכתי לעמדת המפקדה בבתי מחסה כדי להביא תחמושת לעמדה שלי. בדרך, כל מי שפגש אותי אמר לי שאחי נהרג. לא הבנתי על מה הם מדברים, אני שמעתי שהוא היה לפני שעה אצל אמא ואכל. הדרך בין עמדת הגן לבתי מחסה עוברת דרך שער השמים, ולכן כשחזרתי עם התחמושת לעמדה עברתי דרך הבית ואמא אמרה לי שאחי נהרג. היא לא ידעה זאת בוודאות, אבל גם לה, כמו לנסים, הייתה תחושה לא טובה. היא ניסתה מספר פעמים להדליק נר שמן לסגולה והוא כבה בכל פעם. אמרתי לה שזה לא יכול להיות, שאני אלך לבדוק מה קורה. הבאתי לעמדת הגן את התחמושת וחזרתי לבתי מחסה, לברר מה קרה. אמרו לי שאחי נפצע ושהוא בקומה למטה. שאלתי למה למטה, הרי שם חדר המתים! השיבו לי שהוא איבד הרבה דם ואין אפשרות להציל אותו. ירדתי למטה וראיתי על הפנים שלו תחבושת רצינית, כולה ספוגה בדם. קראתי לו והוא מלמל. בקשתי ממנו שיקום כי אני רוצה לקחת אותו לאמא, והוא אמר לי שהוא לא יכול. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא סיפור אחר, שכביכול התחננתי למפקד של נסים שישחרר אותו אפילו לחצי שעה, אך הוא לא יכול בשום אופן להשתחרר בגלל שחסרים לוחמים ואנחנו נמצאים במתקפה רצינית. אמרתי לה שמחר אביא לה את נסים".

חיה: "הוא נפצע בעמדה בבית ופינו אותו מהר לבית-החולים, שהיה קרוב מאוד. אני טיפלתי בפצועים, ופתאום ראיתי שמביאים אותו. נכנסתי ללחץ והתחלתי לצעוק ולבכות. האחיות לקחו אותי והרגיעו אותי. הן אמרו לי: 'זו מלחמה, את יודעת שאין מה לעשות, תראי יש כל כך הרבה פצועים והרוגים', אבל אני עניתי שזה שלי, זה הדם שלי! אח"כ ישבתי לידו וניסיתי לדבר איתו. קראת בשמו, לשנייה אחת הוא פקח את העיניים והסתכל עליי, וזהו. זה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו. הוא לא יכול היה דבר כי הוא איבד המון דם. נכנס לו כדור מהלסת ויצא לו דרך העורף. אם היו כל האמצעים הנחוצים לטפול בו והיו מספיק מנות דם לתת לו היו יכולים להציל אותו, אבל לא היה. כשחזרתי הביתה לא אמרתי לאמא שום דבר. בבוקר באה שושנה ואמרה לי שנסים נפטר מהפצעים, לאמא זה נודע רק בצהרים".