הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל - מיכל יצחקי

בס"ד

שמי הוא הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל וברצוני להציג לכם כמה אירועים משמעותים ממפעל חיי.

נולדתי בירושלים הקדושה , בשנת  1880 י"ג בסיוון ה'תר"ם , אבא שלי היה הרב יוסף רפאל עוזיאל שהיה נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בעיר.

קצת לפני גיל 13 שבוא אספר תכף אירוע משמעותי עבורי , למדתי אצל הרב יחיא צארום וגם בתלמוד תורה "דורש ציון" ובגיל 12 כבר נכנסתי לישיבת "תפארת ירושלים" .

ובגיל 13 , זה יישמע לכם אולי קצת מוקדם אבל זה מה שהיה מקובל בתקופה שלנו נישאתי.

ושנה אחר כך בעודי בן 14 רק ,אבי נפטר ונשארתי כבן בכור לבדי והוטלה עליי האחריות על הפרנסה ובעצם נאלצתי חלק את זמני בין עבודה לבין לימוד התורה.

על תקופה זו כתבתי :

"ימי שלוותי ואושרי היו קצרים. בהגיעי לשנת הבגרות יד ה' היתה בי בהלקח ממני אבי ומגיני. אז אמרתי לנפשי אבדתי. כי מה יעשה נער, כערער בערבה, למצוא דרכו בחיים? אולם חסדי ה', אבי יתומים, גברו עלי... ויהיה לי היום לעבודה והלילה למלאכה".\

בהמשך גדלתי בצלו של הרב יעקב שאול אלישר - ה"יש"א ברכה" ממנו למדתי את התורה הקדושה והוא שימש לי דוגמא של הנהגה תורנית.

באותה העת שימשתי כפוסק הלכה , דרשן , פייטן יידעתי שפות רבות וכמו כן שימשתי כנציג היהודים בפני הסולטאן הטורקי.

פה ושם גם הרב הטיל עליי לכתוב תשובות בהלכה .

אחד מההשיגים שלי שאני מאוד גאה בו הוא שבגיל 20 כבר הקב"ה זיכה אותי לכהן כרב "בישיבת תפארת ירושלים"- מבחינתי זוהי הייתה איזשהיי סגירת מעגל לאחר שמונה שנים שנכנסתי  בתור תלמיד צעיר ללמוד בישבה ועכשיו אני מכהן כרב שם.

מאוחר יותר אחר כך ייסדתי ישיבה נוספת לתלמידים הספרדים בשם -"מחזיקי תורה".

שישמתי גם בהמשך כחכם באשי של יפו בגיל 31 עזרתי רבות להתיישבות היהודית ייסדתי את תלמוד התורה "שערי ציון" , בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלתי ע"י הטורקים לדמשק , בשנת 1921 מונתי לרבה של קהילת סלוניקי.

וב-1923 חזרתי חזרה לארץ ישראל הקדושה והתמנתי לרב הספרדי הראשי של תל אביב-יפו. 

לאחר מכן הגעתי להישג מאוד משעותי עבורי 

בכסלו ה'תרצ"ז, סוף 1936, נבחרתי  לממלא מקומו של הראשון לציון הרב יעקב מאיר,ובשנת ה'תרצ"ט עם מותו של הרב מאיר התמנתי לראשון לציון. לפני הכתרתת ניגשתי להתפלל בכותל המערבי, שם קראתי תפילה שחיברתי לכבודו של יום גדול ומשמעותי עבורי:

ה' אלוקי ישראל, נתנו את לבנו למקדשך החרב, ואנו מתפללים להתגשמותו של החזון: "והיה באחרית הימים". והנה ביום הזה שבחרת בי לשרת את עמך הגדול בארץ הקודש, מתפלל אני עבדך, לפני שריד בית המקדש: שמע נא, ה' אלוקי, את תפילתי כשם ששמעת את תפילת שלמה בשעתו: קרב פזורינו וחזק את לבנו לעבדך, ושמך יתקדש. סלח נא לפשעינו וברך את ארצנו בשלום ויקוים בנו: וישבתם לבטח בארץ ואין מחריד.[2] 

בקיץ ה'תשי"ג חלה הרב עוזיאל בסוכרת. המחלה פגעה בפלג גופו התחתון, ועשרים יום קודם פטירתו נותח ורגליו נקטעו לצורך הצלת חייו. הוא נפטר ב-4 בספטמבר 1953, עם כניסת שבת של פרשת נצבים-וילך.[3]

בצוואתו כתב "... שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה... האמת והשלום אהבו". כמו כן ציווה שלא יספידוהו, וביקש להיקבר בהר המנוחות.

(מתוך וויקפדיה אודו